1. לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למר שמואל כהן, המשמש בורר בין הצדדים, להימנע מלדון או להכריע בכל דבר ועניין הנוגע למחלוקות שביניהם, וזאת עד למתן הכרעה בבקשה להעברת הבורר מתפקידו, שהוגשה בתיק העיקרי.
2. בין המבקשים לבין המשיב סכסוך שראשיתו בשנות השבעים. בשנת 1977 הסכימו הצדדים להעביר את הסכסוך ביניהם להכרעתו של מר שמואל כהן (להלן -
הבורר). בשנת 1988 הוסיפו הצדדים והסמיכו את הבורר "לדון ולפסוק בכל ענין של פירוש פסקיו, ביצועם, השלמתם ובכל ענין שיתעורר עקב פסקי הבורר" (ראו הסכם בוררות שנחתם בין הצדדים ביום 16.3.1988; נספח י לתשובת המשיב). בשנת 1996 - לאחר שנים רבות של התדיינות לפני הבורר, שבמסגרתן התקיימו למעלה מ-200 ישיבות, הוגשו למעלה מ-1000 מוצגים ונשמעו יותר מ-30 עדים, ולאחר שגם הוציא מלפניו מספר החלטות ביניים ופסקים חלקיים - נתן הבורר פסק בוררות סופי. בפסק בוררות זה קבע כי על המבקשים לשלם למשיב, בנוסף למה שכבר שילמו לו לפני כן, סכום של 10,800,000 דולר ארה"ב, לצורך חיסול סופי של כל החשבונות בין הצדדים. המבקשים פנו לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבוררות, אך בקשתם נדחתה. כן נדחה ערעורם לבית המשפט העליון, וכך גם בקשתם לדיון נוסף, שנדחתה ביום 1.4.2004.
3. בין המחלוקות שנתגלעו בעקבות פסק הבוררות הסופי, הייתה גם מחלוקת שנסובה על שאלת החבות במע"מ בגין הסכומים שקיבל או יקבל המשיב לפי פסקי הבורר והחלטותיו. המשיב הגיש לבורר בקשה לפירוש פסקיו בעניין זה, סמוך לאחר נתינתו של פסק הבוררות הסופי. המבקשים מצדם הגישו לבית משפט זה תובענה נגד מנהל מע"מ (ה"פ 540/97), בצרפם לה כמשיב גם את המשיב בבקשה שלפניי. שני הליכים אלה הותלו כל עוד נמשכה ההתדיינות בבקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות (התדיינות שהסתיימה, כאמור, בדחיית בקשתם של המבקשים לדיון נוסף). ביום 6.12.2004 הודיעו שני הצדדים לבית המשפט (בה"פ 540/97) כי ברצונם לבחון אפשרות לפתרון מוסכם בין הצדדים. פתרון כזה לא נסתייע. ביום 20.1.2005 פנה ב"כ המשיב לבורר בבקשה דחופה ליתן החלטתו בבקשה התלויה ועומדת של המשיב בנושא פירוש פסקי הבוררות בעניין המע"מ. כעבור חודשיים, ביום 16.3.2005, הומצאה למבקשים החלטה של הבורר, שבה נתבקשו להגיש את תגובתם לבקשתו האמורה של ב"כ המשיב עד ליום 25.3.2005 (להלן -
החלטת הבורר). ביום 22.3.2005, בעקבות החלטת הבורר, הגישו המבקשים לבית משפט זה תובענה להעברת הבורר מתפקידו (ה"פ 4104/05), ובמקביל, הגישו בקשה זו, שעניינה, כאמור, למנוע מהבורר לדון או להכריע בכל מחלוקת שהיא בין הצדדים, עד למתן החלטה בתובענה העיקרית. לאחר עיון בבקשה הוצאתי מלפניי צו מניעה זמני, במעמד צד אחד.
4. לטענת המבקשים, קיימות ראיות לכך שנבצר מהבורר למלא את תפקידו, ולפיכך קמה להם עילה לבקש מבית המשפט להעבירו מתפקידו, לפי סעיף 11(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן -
החוק).
טענת המבקשים בדבר חוסר כשירותו של הבורר מתבססת על שילובם של שניים אלה: הראשון, גילו המופלג. לטענתם, הצדדים אמנם הסמיכו את הבורר בשעתו, אך לא הסכימו לכך שהבורר ידון במחלוקות שבין הצדדים כשהוא בן למעלה מ-95; והשני, החלטת הבורר, אשר לטענתם, מכילה אינדיקציות לכך שהבורר סובל ממגבלות "טבעיות ובלתי נמנעות בגיל זה" (סעיף 23 לבקשה).
לטענת המבקשים, אף מאזן הנוחות נוטה לטובתם. זאת, משום שייתכן שבמהלך התובענה העיקרית ייתן הבורר את החלטתו, ולאחריה, אף אם יועבר הבורר מתפקידו, תהווה החלטתו פסק בורר על כל המשתמע מכך. אל מול נזק אפשרי זה, כך המבקשים, לא ייגרם למשיב כל נזק במתן צו המניעה הזמני, מלבד עיכוב בירורה של בקשת הפירוש (בעניין המע"מ) שהגיש לבורר, עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית.
5. המשיב טוען לעומתם, כי אין בידי המבקשים ראיות לכך שהבורר אינו כשיר. הוא מוסיף וטוען כי הבורר, המצוי בתיק מזה עשרות שנים, הוא הכשיר ביותר לפסוק בכל הקשור לפירוש פסקי הבוררות שנתן. לטענתו, אף מאזן הנוחות פועל לכיוון דחיית הבקשה, שכן למבקשים לא ייגרם נזק אם ייתן הבורר את החלטתו, באשר יוכלו לפנות לבית המשפט לביטול ההחלטה. לעומת זאת, כך הוא טוען, עיכוב בהליכי הבוררות יגרום למשיב נזק שאינו ניתן לתיקון, באשר "אם חלילה יקרה משהו [לבורר]" (עמ' 7 ש' 29 לפרוטוקול) בתקופת צו המניעה, ההכרעה הסופית בתובענה העיקרית כבר לא תשנה דבר.
6. אין בידי לקבל את בקשת המבקשים. החלטתי זו נשענת בראש ובראשונה על העדר ראיות לכאורה לאי כשירותו של הבורר, אך גם על מאזן הנוחות. אפרט.
7. כאמור, טענת המבקשים בדבר אי כשירותו של הבורר מעגנת עצמה בשילובם של שניים: גילו של הבורר והאינדיקציות לאי כשירותו המתבטאות בהחלטת הבורר. אין אני רואה בגילו של הבורר, כשלעצמו, עילה לפסילתו. אמנם, דיונים והחלטות של בורר בגיל מופלג זה (למעלה מ-95) הם ככל הנראה דבר נדיר, אך אין בכך כדי להצביע על כך ש"נבצר מהבורר למלא את תפקידו" (לשון סעיף 11(3) לחוק). השאלה אם הצדדים תיארו לעצמם, עת החלו בהליך הבוררות, שעניינם יארך זמן כה רב והבורר יגיע לגיל כה מופלג, היא שאלה שאינה מענייננו. בשלב זה, כל שעליי לבחון הוא האם יש לכאורה אינדיקציות לכך שנבצר מהבורר למלא את תפקידו.
8. כאמור, המבקשים רואים בהחלטת הבורר ראיה לכך שאין בידו להכריע בסוגיות הסבוכות הנוגעות למחלוקות שבין הצדדים. האינדיקציות שהם מציינים הן אלה: המשיב הגיש לבורר "בקשה דחופה", והבורר העבירה לתגובת המבקשים רק לאחר כחודשיים; הבורר חייב את הצדדים בתשלום שכר טרחה גבוה בהרבה מהסכום שבו נהג בעבר לחייב אותם בגין בקשות דומות; הבורר חייב את הצדדים לשלם את שכר טרחתו בצ'ק בנקאי על אף שמעולם לא נדרש לכך בעבר; הוא לא ציין בהחלטתו מהו המועד לתשלום שכר טרחתו, ועל אף זאת קבע כי איחור בתשלום יגרור קנס של 5% בשבוע; הקנס האמור גבוה בערך פי 50 מן הריבית הקבועה בחוק; בקשת המשיב, שהוגדרה "דחופה", לא צורפה להחלטת הבורר שהומצאה למבקשים; על דף ההחלטה מצוין מספר טלפון לא מעודכן של הבורר; עובר למשלוח ההחלטה פנה בנו של הבורר (ולא הבורר עצמו) למשרד ב"כ המבקשים ושאל שאלות לגבי ייצוגם של המבקשים על ידי באי כוחם.
9. אין בידי להסכים לכך שיש באינדיקציות אלה לעלות כדי ראיה לכאורה לאי כשירותו של הבורר. אין אני אף רואה צורך להידרש לכל האינדיקציות שהובאו לעיל. אתייחס למרכזיות שבהן.
(א) לעניין הקנס של 5% בשבוע: ב"כ המשיב הגיש לי (כדוגמא) החלטה של הבורר משנת 1996 (
מש/1), שבה קבע הבורר שכר טרחה לעצמו. באותה החלטה קבע הבורר כי אחד הצדדים רשאי יהיה לשלם את הסכום הכולל עבור שני הצדדים, וכי במקרה כזה, יהיה הצד המשלם זכאי להחזר מהצד השני, בתוספת פיגור של 5% בכל 15 יום, "
כפי הנהוג בבוררות זו". הנה, אנו רואים כי ריביות (או קנסות) עבור פיגורים בתשלומים היו נהוגות בבוררות שבין הצדדים, ולא לפי הריביות הקבועות בחוק, כי אם בשיעורים הגבוהים בהרבה. אמנם, בהחלטה משנת 1996 לא היה מדובר בתשלום לבורר, אלא בתשלום בין הצדדים, וגובה הריבית אף הוכפל בהחלטה האחרונה (בהחלטה משנת 1996 הייתה הריבית 5% לכל 15 יום, ובמקרה שלפנינו "קפצה" הריבית ל-5% לכל שבוע). אולם, בהבדלים אלה אין כדי להוות אינדיקציה לחוסר כשירותו של הבורר.
(ב) לעניין אי קביעת מועד התשלום: אף בכך אין אני רואה אינדיקציה למגבלה המונעת ממנו להמשיך ולתפקד כבורר. לכאורה, מתוך עמ' 2 להחלטת הבורר משתמע כי על הצדדים להביא לו את הצ'ק הבנקאי בעת מתן החלטתו. מסקנה זו עולה מהסמיכות שבין השורה החמישית מלמעלה (המועד שבו אמור היה הבורר לתת את החלטתו) לבין השורה השישית מלמעלה (שבה הורה כי כל צד יביא לו את שכר טרחתו). מכל מקום, גם אם ניתן לטעון כי עניין זה אינו ברור דיו, הרי שעל פי ההוראה הכללית של החוק, התשלום צריך להיעשות תוך זמן סביר (ובכל מקרה, הבורר הוא המוסמך לפרש עניין זה במקרה של מחלוקת בין הצדדים).
(ג) לעניין גובה שכר הטרחה שקבע לעצמו הבורר: לא הובאו בפניי כל ראיות לשכר הטרחה שהיה מקובל בהליך בוררות זה בין הצדדים, מלבד מש/1, שחייב את שני הצדדים יחד בשנת 1996 בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אך לא ברור לאיזו תקופה ועבור מה בדיוק נקבע שכר הטרחה שם. בהתחשב בסדר הגודל הכספי של פסקי הבורר, מזה, ובסכום המע"מ שעשוי להיגזר מהם, מזה, שכר הטרחה שקבע הבורר בהחלטתו האחרונה (12,000 ש"ח בתוספת מע"מ מכל צד) לא מהווה בעיניי אינדיקציה לאי כשירותו של הבורר.
(ד) לעניין הרמזים כי בנו של הבורר עומד מאחורי החלטות הבורר: טענה זו לא נתמכה בראיה לכאורה לביסוסה.
(ה) באשר ליתר האינדיקציות הנטענות, כמו מספר הטלפון שאינו מעודכן מזה שנים ועיכוב העברת בקשת המשיב על אף שהוגדרה "דחופה", אין אני רואה באלה את מה שהמבקשים רואים בהם.
סיכומו של דבר: לא מצאתי בכל אחת מהאינדיקציות הנטענות, אף לא בהצטברות כולן, ראיה לכאורה לכך שהבורר אינו כשיר להמשיך ולשמש בתפקידו זה.
10. לאור האמור, לא שוכנעתי כי יש מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש. מסקנה זו עולה אף עם מאזן הנוחות. כאמור, הבורר כיום הינו בן למעלה מ-95, והשארת הצו הזמני על כנו עלולה לסכל את מתן החלטתו. לעומת זאת, איני מוצא כי נזק משמעותי עלול להיגרם למבקשים אם ייתן הבורר את החלטתו. אלה יכולים להמשיך בתובענה העיקרית להעברתו מתפקידו, ותהיה בפניהם גם האפשרות, אם ימצאו לנכון לעשות כן, לתקוף את החלטתו גופא.
11. סוף דבר: אני דוחה את הבקשה. צו המניעה הזמני מיום 22.3.2005 מבוטל בזאת.
המבקשים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.